החצוצרה היא בעלת היסטוריה של אלפי שנים וללא ספק אחד מכלי הנגינה העתיקים ביותר הקיימים עד היום. החצוצרה, אשר שמרה על המבנה העיקרי שלה בכל השנים הללו, מוזכרת עוד בימי התנ"ך וההיסטוריה הקדומה ביותר של עם ישראל, מצרים העתיקה וממלכת פרס. בימים אלו שימשה החצוצרה, שאז עוד לא היו לה מערכת שסתומים ויכולת מלודית כמו בימינו, בעיקר עבור תקשורת, אותות, וסימנים מרחוק, ובימי הביניים ככלי לתרועות והכרזות בתהלוכות, כנסים, טקסים ואירועים צבאיים וממלכתיים. שימושים אלו בחצוצרה מוכרים גם בימינו, וזאת בעיקר בזכות הצליל החד, הגבוה והחזק שלה, שהפך לסימן ההיכר הבלתי מעורער של החצוצרה.
במהלך השנים, כמו רוב כלי הנגינה, התפתחה גם החצוצרה, צינור התהודה שלה התארך ונוצרה טכניקת כיווץ, לחץ ושרבוב שפתיים מיוחדת אשר עזרה לגבש את האופי של הצליל ולנווט במנעד המאוד רחב שלה. בימי תקופת הבארוק של המוזיקה הקלאסית, ובעיקר ביצירותיהם של באך והנדל, נגני החצוצרה המקצוענים שכללו את הטכניקה הזו עד לאמנות של ממש, ונחשבו למוזיקאים עילאיים המנגנים באצמעות החצוצרה מוזיקה מורכבת ומסובכת. חצוצרה זו, הנקראת חצוצרה טבעית, ייחודית בכך שהצליל שמופק ממנה הוא טבעי, ואת הטונים המזויפים שהיו יוצאים ממנה היה על החצוצרן לתקן באמצעות טכניקת שתפיו בלבד, משימה לא פשוטה כלל וכלל.
בימינו, החצוצרה, שהיא כלי הסופראן הגבוה ביותר מבין כלי הנשיפה, היא חיקוי של החצוצרה הטבעית, אשר באמצעות שסתומים בגב החצוצרה, ובאמצעות תוספות אחרות בדגמים מסוימים, כמו צינורות הכיוון למשל, המאפשרות לתקן כל צליל וכל תו וטון היוצאים ממנה. עדיין, לנגן על החצוצרה דורש תרגול ואימון רב, אך הנגינה וההנאה ממנה לא שמורים רק למוזיקאים מובחרים.
לחצוצרה של ימינו כמה חלקים חשובים מרכזיים:
פיה – זהו החלק המחבר בין שפתיו של החצוצרן לצינור התהודה של החצוצרה, וממנו בעצם נושפים לתוכה. ישנם כמה סוגים של פיות, המתאימים לנגנים שונים, שפתיים שונות וכמובן סוגי המוזיקה וסגנונות הנגינה. מסיבה זו הפיה בדרך כלל אינה מחוברת לחצוצרה בדרך קבע.
פעמון – כמו ברוב כלי הנשיפה המוכרים לנו כיום, ממוקם הפעמון בקצה החצוצרה. הפעמון הוא בעצם האחראי על התהודה בחצוצרה, וקוטרו בחצוצרה סטנדרטית הוא כ-12.5 ס"מ. באופן עקרוני, ככל שפעמון החצוצרה יהיה גדול יותר, כך צליל החצוצרה יהיה חזק יותר ופחות חד.
שסתומים – בחצוצרה סטנדרטית אפשר למצוא בדרך כלל שלושה שסתומים בחלק המרכזי של החצוצרה. השימוש בשסתומים הינו קבלת גבהים שונים של צללים, כאשר כל שילוב ביניהם מוציא צליל אחר. כאשר אנו לוחצים על שסתום מסוים, או על כמה מהם, לאוויר העובר בצינורות החצוצרה כתוצאה מנשיפת החצוצן יש דרך קצרה או ארוכה יותר לעבור עד שהוא מגיע לפעמון, וכך בעצם שולטים על גובה הצליל.
צינורות הכיוון - צינורות הכיוון של החצוצרה, הנמצאים בחלק המרכזי שלה ומחוברים לצינורות החצוצרה, משמשים בעיקר לתיאום וכיוון שלה לשאר כלי הנגינה המשתתפים ביצירה. צינורות הכיוון ניתנים להוצאה והכנסה, כך שככל שהם פתוחים יותר, הצליל של החצוצרה נמוך יותר, ולהפך.
עמעמים – תוספת נפוצה מוד בחצוצרות של ימינו, אשר הפכה להיות חלק בלתי נפרד מהחצוצרה. העמעמים מיועדים להוספת גוון מיוחד לצליל החצוצרה, והם נמצאים ליד פעמון החצוצרה ומוצמדים אליו. כאשר משחקים עימו בזמן נשיפה אפשר ממש לשחק עם הצליל המופק על ידי החצוצרה. ישנ םסוגים שונים של עמעמים, אשר מעניקים אפקט שונה כל אחד.
גוף החצוצרה - רוב סוגי החצוצרות עשויות כיום מפליז (שילוב של נחושת ואבץ), כאשר הצינור שבו עובר האוויר מכופף בצורה מעגלית, והפיה יושבת במקביל לפעמון בקו ישר. אורך הצינור המרכזי הוא בארך כמטר וחצי, והוא מתרחב יותר ככל שמתקרבים לפעמון בקצה.
