האבא הרוחני של הגיטרה החשמלית הוא אדולף ריקנבאקר, אשר פיתח את הגיטרה החשמלית המסחרית הראשונה בשנות השלושים של המאה הקודמת. גיטרה זו היתה למעשה פיתוח של הגיטרות האקוסטיות, כלומר גיטרות בעלות תיבת תהודה ומיתרים ממתכת, אשר אליהם חוברו מיקרופונים ("פיקאפים") שהעבירו את התדר שקלטו מהמיתר והגבירו אותו. היכולת של הגיטרות הללו לנגן בעוצמות גבוהות ולהשתוות בכך לאלו של התזמורות גדולות, כמו הביג בנד האמריקאי לדוגמה, ואף להשתלב בסגנון המוזיקלי שלהן, הפכה את הכלי לפופולרי במיוחד.
הגיטרה החשמלית עברה כמה גלגולים מהשנים ההן, עד לדגמים שאנו מכירים כיום. הגיטרה החשמלית הנפוצה ביותר בימינו היא הsolid body, כלומר גיטרה ללא תיבת תהודה, והיא בנויה מעץ מלא או מתכת. גיטרה זו יוצרה לראשונה בשנות החמישים באופן מסחרי, ודגמיה הלכו והשתפרו, כאשר יותר ויותר סגנונות מוזיקליים מאמצים אותה. לגיטרה מיתרי מתכת אשר עליהם מנגנים באמצעות מפרט מיוחד (לא עם האצבעות). הצלילים המופקים ממנה מועברים למגבר באמצעות כבל מיוחד. בשנים האחרונות ניתן אף להשיג גיטרות חשמליות-דיגיטליות, אשר ממירות את האות הדיגיטלי כבר בגוף הגיטרה, ומשדרת למגבר בתקשורת אלחוטית את הצליל המעובד. חידוש נוסף הוא גיטרות ממוחשבות היכולות לחקות כל צליל שנבחר, כולל צלילים של גיטרות אחרות מכל הסוגים. המגברים (אמפליפייר) שמלווים את הגיטרות החשמליות מיועדים להגביר את האות החשמלי המופק מהגיטרה, וכן לשלוט באופי הצליל ובגווניו. המגברים מגעים בשלל דגמים וגדלים, חלקם מיועדים לשימוש ביתי, וחלקם להופעות ואולמות גדולים.
טכניקות הנגינה השונות בגיטרה החשמלית, השונות לגמרי מהטכניקות הנהוגות בגיטרות הקלאסיות, מחייבות לימודים ותרגול, גם רק על מנת להפיק צליל נעים לאוזן עוד לפני שלמדנו לשלוט בכלי המדהים הזה. בשנות הארבעים והחמישים, בתקופת הבלוז ובעיקר הבלוז האינסטרומנטלי, התפתחו טכניקות הנגינה הראשונות המיועדות לגיטרה החשמלית, אשר הותאמו בשנים שלאחר מכן גם לסגנונות מוזיקליים נוספים. אמני גיטרה ומוזיקאים שכללו את היכולת להפיק צלילים ויצירות מורכבות מהגיטרות שלהם, והשתמשו בטכניקות אלתור, טכניקות ליווי, אקורדים ייחודיים, נגינה באקוטבות תוך ניצול המנעד האדיר של הגילטרה החשמלית, וכן תוספות שונות המתלבשות על הגיטרה ברגע המתאים ויוצרות את האפקט הרצוי, וכמובן אפקט הנגנינה המהירה (שרדינג) האופייני לסולואים של יצירות מוכרות ואהובות. בניגוד לגיטרות הקלאסיות או האקוסטיות, היכולת לשלוט באופי הצליל בגיטרה החשמלית הוא לרוב אבסולוטי.
אחד המאפיינים הבולטים של הגיטרה החשמלית הוא כמובן האפקטים. לרוב הגיטרות ניתן לחבר תיבת אפקטים, בחלק מהדגמים החדישים ניתן אף לייצר את האפקטים כבר בגוף הגיטרה. באמצעות תיבת האפקטים אפשר לבצע מניפולציות שונות בתכונות האותות החשמליים המגיעים מהגיטרה ובכך להפיק צלילים בעלי אופי מיוחד. תיבות האפקטים מיועדות גם להתאמה של הגיטרה לסגנון המוזיקלי הרצוי - למשל רוק או ג'אז - ולרובן אף יש אפקטים "בנויים מראש" אשר תוכנתו כך שהגיטרה תישמע כמו צליל ספציפי מסוים (למשל כמו גיטרה קלאסית). האפקטים העיקריים האופייניים לגיטרה חשמלית הם הדיסטורשן כמובן, המעניק אופי קצת מלוכלך לצליל, הדיליי או אקו או ריוורב, אשר אחראיים על צליל המדמה הד החוזר על עצמו באופנים שונים, הקורוס או פלנג'ר הוא אפקט המשכפל את צליל הגיטרה בדומה למקהלה, הוואה וואה מזכיר דיבור ממוחשב של בני אדם. ישנם כמובן אפקטים רבים נוספים, וגיטריסטים ידועים מכל הסגנונות רשומים על אפקטים אלו אשר יצרו במיוחד בשביל המוזיקה שלהם, וכיום כל אחד יכול לנגן בדיוק כמו הגיטריסט הנערץ עליו.
היכולת לשלוט על מגוון רחב של אפקטים מאפשרת ליצור לכל נגן את הצליל הייחודי לו, וישנם מוזיקאים רבים אשר הפכו את תיבת האפקטים לחלק בלתי נפרד מיצירותיהם, לעתים אפילו יותר מאשר הגיטרה עצמה, אשר לטענתם רק משמשת ככלי להעברת הצליל בטיימניג מסוים. כיום, עם התפתחות הטכנולוגיה, המחשבים האישיים והאינטרנט, השימוש באפקטים ובגיטרות החשמליות הפך פופולרי והתרחב באופן כזה, כך שניתן לחבר את הגיטרה למחשב ובאמצעות תוכנות מיוחדות להפיק אפקטים בלעדיים, להשתמש באפקטים אחרים שמוזקיאים מכל העולם יצרו, וגם לערוך את היצירות המוזיקליות במידת הצורך.