בלב הכיכר המרכזית בוערת מדורה, וסביבה יושבים בני השבט: אנשים, נשים וטף. הם עירומים למחצה וצבועים בצבעים מרהיבים, ובידיהם הם מחזיקים מסגרות עגולות שעליהן מתוח עור, אף הוא צבוע ומצויר בדמויות של בעלי חיים - התוף האינדיאני.
באמריקה האינדיאנית, כמו ביערות העד של אפריקה, נהגו הילידים להעביר הודעות בעזרת תופים - תופי טם-טם או תופי מסגרת - שקולם נשמע למרחוק. מעגל המתופפים היווה את מרכז ההווי השבטי כמו גם תקשורת עם שבטים רחוקים אחרים. המקצבים השונים היו שפה שהעבירה את תוכן ההודעה.
גם השאמאנים האינדיאנים תופפו בתופים כחלק מתהליך הריפוי, מתוך אמונה שהצליל שמשמיע התוף מסוגל לסלק את כוחות הרע, וגם כדי להשיג את ההתעלות הנפשית הדרושה לשאמאן בדרכו אל מעבר להוויה הגשמית.
בימינו, ההוויה השבטית התפתחה לטרנד חדש: מעגלי מתופפים המופיעים באירועים ובמסיבות, משמיעים את המקצבים העתיקים ויוצרים אנרגיה מיוחדת ומחשמלת, אף היא מעין התעלות שמשפיעה על חושיהם של הנוכחים.
המזרח התיכון ותקופת המקרא
במזרח התיכון רווחים תופי הידיים, שצורתם צורת גביע ובראשם מתוח עור חיה או עור של דג. אלה הם הדרבוקה, הדומבוק והתרבוקה. התוף מונח על רגלו של המתופף והוא מקיש עליו באצבעותיו. סוג אחר הם תופי המסגרת, שמקישים עליהם במקל שראשו עטוף בבד. על הסוג הזה נמנה גם תוף מרים- המורכב ממסגרת עץ או פלסטיק ובה משולבות מצילות, ועליה מתוחה יריעה - הוא התוף שאחזה בו מרים הנביאה: "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרון את-התוף בידה, ותצאנה כל-הנשים אחריה בתופים ובמחולות" (שמות פ' ט"ו: 20).
בחפירות ארכיאולוגיות שנעשו בארץ ישראל בקברים מתקופת הברזל נמצאו צלמיות נשים האוחזות בידיהן חפץ עגול, כנראה התוף הקדום ביותר בעולם.
אפריקה, ברזיל וקובה
אחד התופים הידועים בעולם כולו הוא תוף הדגמבה האפריקני. אפריקה נחשבת למעוזם של המתופפים, בזכות מגוון כלי ההקשה והתופים העשויים מחומרים שונים - החל מעץ מגולף ועד חומר שרוף. לתופים האפריקניים צליל ומקצב המיוחדים להם.
חשיבות מיוחדת נודעת לתופים בברזיל. סורדום וקונטרה סורדום הברזילאים, הם התופים המרעימים בקולם ומצעידים את הבטוקדה, זו שמוליכה את הקרנבלים הידועים, שם דומה כי כל העולם מתופף ויוצא במחולות. כלי ההקשה והתופים מברזיל נודעים בשל צלילם המיוחד, צבעוני וסוער כמו הקרנבל עצמו. כאלה הם גם התופים המלווים את משתתפי הקפוארה: אטבאקי, שהוא אביו מולידו של הקונגס, ברינבאו, רעשני קשישי, פעמוני אגוגו, והפנדרו המזכיר בצורתו את תוף מרים.
ברחובותיה של קובה מרקידים את הבריות תופי הקונגסים והבנגוסים. מתוספים אליהם כלי הקשה כמו הגוארו, המרקס והקלאווה - זוג מקלות מעץ המשמיעים צליל נקישה, ויוצרים מקצב הנקרא אף הוא קלאווה. לתופים ולכלי ההקשה נודע חלק חשוב במוזיקה הקובנית, העתיקה והמודרנית כאחד. שורשי המוזיקה הקובנית נעוצים בסחר העבדים, כאשר את התקווה היחידה בגורלם המר מצאו העבדים שחורי העור בשירה ובמקצב התופים.
סוגי תופים
רוב התופים עשויים עץ מסוגים שונים, ממהגוני או מייפל, שנחשב לבעל צליל טוב יותר. סוג העץ קובע את צלילו ואיכותו של התוף. לעובי העץ וליריעה שעליו יש משמעות אקוסטית, וכך גם לסוגי העורות שמשמיעים צלילים שונים. כיום משתמשים לפעמים ביריעות פלסטיק במקום עור.
אלה הם מקצת התופים מתוך השפע הרב:
- תוף סְנֵר (Snare) - צלילו חד וחזק. הצליל הזה מושג בזכות רשת מתכת המתוחה תחת יריעת העור התחתונה. בעבר היו משתמשים בחרוזים על-מנת להשיג את הצליל הזה. תופי הסנר עשויים לפעמים ממתכת ונותנים צליל שונה למערכת התופים.
- טם-טמים (Toms) - קבוצה של תופים המשמיעים צליל עמום ומהדהד, עשיר בצלילים גבוהים.
- תוף הבס (Bass Drum) - תוף בעל צליל נמוך, שלא מנגנים עליו עם מקלות אלא עם פדל לרגל. לפעמים מוסיפים לתוף הבס "דאבל פדאל" - פדאל נוסף להקשה לשם יצירת צליל ייחודי.
- פלור טם טם (Floor Tom) - תוף הניצב על שלוש רגליות, וצליליו נעים בין קולו של הבס לצלילי הטם-טמים.
- תופים אלקטרוניים - אלה הם כלי הקשה הבנויים בדומה למערכת תופים רגילה, אלא שהצליל שלהם אינו נוצר באמצעות ויברציה אקוסטית אלא על ידי חיישנים, שמתרגמים את עוצמת המכה לצליל התוף.
